כשהתחלתי להתעורר, ברגע ההוא בו שוקעת ההבנה שהשינה הסתיימה אך עדיין מסרבים לשוב לעולם העֶרוּת, חשבתי שאני שומע קול גרגור של חתול. אבל עמוק יותר. כהה.

העיניים נותרו עצומות ונעזרתי באוזניי לנסות להבין מהיכן הגיע הצליל, אלא שלא שמעתי אותו שוב.
נרדמתי בשנית למה שהיה נדמה כדקות ארוכות אך אולי היה רק רגע אחד בודד, כששמעתי את הגרגור קרוב, ממש לידי והבנתי שאינני לבדי.

פקחתי קלות את עיניי שמיאנו להיפתח במלואן ולרגע לא ראיתי דבר. ואז צורה זזה. מהר. חתול ענק. נמר.
הוא קפץ מתוך המיטה אל הרצפה ובשניות זינק החוצה מהדלת, כמו כלב ששמע רחש מאיים וכל ייעודו להגן על בעליו.

יכולתי לקום, לברוח, להסתתר, אבל נשארתי דומם. שוכב במיטה. זה לא היה מהלם או מהכחשה. זה היה מכניעה. מוחלטת.
נכנעתי לעייפות שאפפה אותי והייתי כחפץ המביט על עולמו מהצד ואינו מסוגל ואינו מעוניין לנצל או לבזבז אפילו פיסה קטנה מהאנרגיה הטמונה בו.
אינסטיקנט ההישרדות לא היה חזק מספיק כשלעצמו לגרום לי לקום ולרוץ אלא רק התניע את מוחי, שמחשבות החלו מתרוצצות בו לכל עבר.

הבנתי שהלילה עבר עם נמר במיטה. ולמרות זאת נותרתי חי וחושב. קיים.
החלטתי להמשיך להיות כישן וקיוויתי שהחיה תשוב גם היא לשינתה שלה.

לפתע הוא חזר ופחד גדול מילא אותי. עשיתי עצמי כשקוע במעמקי חלומות אך מבעד לפתח צר, חרוץ בריסים, הצלחתי לראותו ומיד ידעתי שאני מביט בה. בנמרה. מפוארת וכתומה וכתמים כהים מטלאים את גופה העבה. ענקית הייתה. היא זינקה מהר אל המיטה, אל רגליי ונשכבה לה לידן.
נשמתי.

תזוזה קלה הסגירה אותי ושמה סוף להעמדת הפנים. הנמרה קמה ונעה לעבר פרצופי והביטה בי. התעוררתי במלואי והסתכלתי עליה בחזרה.
היא החלה ללקק את פניי ללא הפסקה. ליקוקים מהירים אך מתמשכים, מלאי התלהבות וחיבה. הלשון שלה הייתה חמה ומחוספסת ולרגע דמיינתי כלבלב קטן מדגדג את פניי וחייכתי.

הבנתי שעבורה נמר הייתי וידעתי שזו הסיבה היחידה שלא טרפה אותי. אימצתי את הדמות שקיבלתי וליקקתי קלות את פניה בחזרה.
היא לא הסתפקה בכך ונדמה היה שכל מה שרצתה הוא ללקק את פי ממש.
לבסוף נכנעתי לה. הלשון שלה נגעה קלות בלשוני והצטמררתי. היה לה, ללשונה, טעם מלוח והיא המשיכה לנוע לכיוון שפתיי עד שהפניתי את ראשי הצידה.
לבסוף הפסיקה והביטה בי. ואז ליקקה שוב את לחיי ומיד זינקה מהמיטה ויצאה.

המשכתי לשכב שם, בדממה. תהיתי אם אצליח להינצל. חיכיתי זמן רב והאזנתי אך הנמרה לא שבה ולבסוף נרדמתי. תשוש.
כשהתעוררתי, כבר לא היה לה זכר ואפילו שערה כתומה אחת לא מצאתי במיטה.
רק הטעם המלוח בפה נשאר בי.

אחי,

מכיר את זה שאתה בקומה שש ואתה קורא למעלית בשביל לרדת ואז מגיעה במקרה מעלית לא קרואה שעולה למעלה, לקומה שבע. ומשום מה הדלת נפתחת אצלך ובלי לשים לב אתה נכנס ורק אז מבין שאתה בעצם עולה למעלה.

וסוף סוף המעלית שוב יורדת וכמובן שעכשיו היא עוצרת בקומה שש בשביל לאסוף אותך והדלת נפתחת ואתה פוגש את עצמך מקומה שש.

ואתה של קומה שש עושה מן פרצוף כזה של "מה אתה דפוק? למה נכנסת? לא ראית שזה עולה?!" ונכנס. 
ופתאום שניכם שם לבד ויש מין שתיקה מעיקה כזאת. גם כי אתה מרגיש שיצאת מפגר וגם כי מה כבר יש לדבר. זה כולה אתה מלפני קומה.

אנחנו שוכבים במיטה, אחרי הסקס.

הפנים שלנו באותו הקו ושנינו על הצד, מביטים זה בזו.

הרגליים שלנו לא באותו קו ושלה נגמרות איפשהוא בין הברך שלי לקרסול. אבל אי אפשר באמת לראות כי השמיכה מעלינו ואפילו את הידיים הכנסנו פנימה. ואנחנו מביטים אחד על השניה ונושמים בשקט, בלי ששומעים.

יש לה הבעה שמחה למרות שהיא לא בדיוק מחייכת. סוג של 'לחייך עם העיניים' כזה, שאני אף פעם לא הצלחתי ליישם. אני מסתכל לה בעיניים אבל תוך כדי סוקר את כל הקווים והתווים של הפנים שלה שיש בהם משהו כל כך טוב שאני לא מצליח להבין.

אני חושב את כל זה ועכשיו חושב לעשות משהו רומנטי ולומר את המחשבות שלי בקול. אולי לא רומנטי – אולי יותר חמוד. אני תוהה אם לשאול אותה אם היא רוצה או פשוט לדבר.

אני פשוט מדבר.

"היא כל כך מיוחדת"

היא קצת מופתעת ואז העיניים חוזרות לחייך. מבינות.

"טוב לי עכשיו. פה. איתה"

"מעניין מה היא חושבת כשהיא מסתכלת עלי עכשיו"

"מעניין אם היא חושבת שאני חושב שמעניין מה היא חושבת"

היא מחייכת. עכשיו לא רק העיניים.

"מעניין אם זה חמוד בעיניה שאני מדבר את המחשבות שלי או אולי קצת יותר מדי דביק. לפחות כרגע. אני לא רוצה להבריח אותה עם יותר מדי רומנטיקה. שלא תחשוב שאני מתאהב בה או יותר נורא – מאוהב בה. את המילה הבאה בתור אני לא מעז לומר אפילו לעצמי".

"ואולי אני כן? כשאני מביט עליה עכשיו אני מרגיש שכן. אבל זה לא מסתדר – איך כל כך מהר?"

אני מרגיש שאני שוקע לתוכה, לתוך העיניים שלה שבדרך כלל הן בהירות, ירוקות ועכשיו הן הרבה יותר כהות. הן הפכו עמוקות, בולעות. יש להן גוונים של ים ואפילו זרמים חולפים. את כל זה אני לא אומר, למרות שאולי הייתי צריך.

"למרות שאני מסוקרן, אני מקווה שהיא לא תעשה כמוני. שלא תסיר גם את ההשתקה של המחשבות שלה. לא כל דבר חייב להיות הדדי. לא כל פעולה דורשת תגובה ובוודאי שלא זהה. לא כל דבר בא בשניים."

"אלא אם כן, כמובן, יש לה משהו מיוחד לומר. משהו חדש. משהו אחר. את זה כן הייתי רוצה לשמוע"

היא שותקת.