אחרי ששילמתי לשליח, בדרך חזרה לחדר המדרגות, ראיתי פתאום שלוש מאות שקל מונחים על האדמה.
היו שם שני שטרות של חמישים ושטר אחד של מאתיים וחשבתי לעצמי שזו צורה די מוזרה להחזיק שלוש מאות שקל, או יותר נכון, לאבד.

הבטתי סביב וראיתי שאין אף אחד ורק שמעתי את המסחרית של השליח מתרחקת. זה היה בדיוק דקות אחרי הגשם וכנראה שכולם עדיין הסתגרו להם בפנים. הנחתי את הצנצנת הכבדה עם החול בזהירות וניגשתי להרים את השטרות. האדמה הייתה לחה והשטרות היו גם הם מעט רטובים ונדבקו אליה. הרגשתי שאני ממש מקלף אותם מהקרקע ושמתי אותם בכיס.

אני אוסף חול וחיכיתי למשלוח הזה די הרבה זמן. זה היה חול של יער מארץ רחוקה והוא עלה לי לא מעט. פחדתי מאוד להפיל את הצנצנת בזמן שאני עולה ארבע קומות וכשהגעתי בשלום חשתי הקלה. שמתי את החול על המדף, לפי הסדר. מספר שמונים ושלוש.

הוצאתי את השטרות מהכיס והבטתי בהם. הם היו כבר יבשים.
ניסיתי לחשוב מי היה יכול לאבד את הכסף ולא היה לי רעיון אבל הבנתי שיהיה קשה לאתר את הבעלים ולא אוכל לתלות מודעות בנושא. חשבתי שאולי מי שהכסף שייך לו יתלה מודעה ויבטיח פרס כספי למוצא הישר. ואולי הוא יבטיח פרס של שלוש מאות שקל. זה יהיה חכם, הרהרתי, כי ככה הוא יוכל לקבל את השטרות שלו בחזרה ואף אחד לא יפסיד כסף. הזכרתי לעצמי שאצטרך לשים לב אם מישהו תולה מודעה כזו.

החלטתי שלא אשתמש בכסף בעצמי ולמען הצרכים האישיים שלי. זה היה לי די ברור. היה, אמנם, חול מיוחד, אדום עם גרגרי זהב, שכבר הרבה שנים רציתי להזמין אבל חשבתי שיש לי עוד סבלנות לעניין וגם ככה אף אחד לא יקבל שטרות של חמישים. חשבתי שאם לא אראה מודעה בימים הקרובים, אתן את הכסף למי שזקוק לו.

נזכרתי שפעם ראיתי כלב כתום אחד הולך ברחוב והיו לו רק שלוש רגליים. הוא קיפץ על הרגל הקדמית היחידה וראיתי שהיא מאוד שרירית. חשבתי שאם הרגל השנייה הייתה שם הרגל הקדמית הזו בחיים לא הייתה חזקה כפי שהיא עכשיו. הכלב לא היה נראה סובל אבל הוא גם לא היה נראה כל כך שמח והתקדם בקושי מסוים. ריחמתי עליו.
ניסיתי להבין למה כלבים לא נולדים עם חמש רגליים. או שש. ככה, אם הם יאבדו רגל אחת, תהיה שם עוד רגל שתוכל להחליף אותה. ואז הבנתי שאי אפשר ללכת על שלוש רגליים קדמיות כי רגל אחת תמיד תהיה קצת בצד ולא קשורה.
דמיינתי שאני נותן את הכסף לארגון לכלבים ואז אולי יוכלו לקנות לכלב הכתום רגל חדשה והוא יהיה יותר מאושר. אבל אולי בכלל לא ימצאו אותו ויחליטו לקנות לכלב אחר רגל חמישית שהוא בכלל לא צריך. החלטתי שזה יהיה ממש לא הוגן.

פתאום חשבתי עליו. על איך שנשבר לו הלב כשזה נגמר.
מעניין אם יותר קשה ששוברים לך את הלב או אם אתה זה ששובר לב, כי גם זה לא נראה לי כל כך קל. זה קצת כמו לרצוח אולי. אחד מאבד הכל אבל גם השני לא ממש חי.
הגעתי למסקנה שאי אפשר לשבור לב מבלי לשבור גם את הלב של עצמך וחשבתי שאולי אני אתן לו את הכסף ושיחליט בעצמו מה הוא רוצה לעשות איתו.
אחר כך נזכרתי שהוא תמיד אהב ברווזים וחשבתי לקנות לו קופסא מלאה בברווזי אמבט צהובים קטנים. ככה, הוא יוכל לעשות אמבטיה ולשים מאה ברווזי גומי סביבו ואולי מרוב צהוב ומרוב ברווזים הוא ישכח שבעצם הוא שוכב שם באמבט עם לב שבור.
אבל אז נזכרתי שגם היא אהבה ברווזים ואולי כל הברווזים האלו יזכירו לו אותה ויסתכלו עליו עם מבט של רצח בעיניים.

ואז חשבתי לתת את הכסף לזקנה בסופר, שעמדה לפני בתור לקופה. היה לה שיער כסוף כזה, אפילו לבן בוהק ובאמצע הראש אפשר היה לראות את הקרקפת שלה כי היא סירקה את השיער לשני הצדדים. היה לה גם גוש כזה שחרחר ליד האף והיא דיברה רק באנגלית וביקשה מהמוכר שיביא לה מפיות. הוא כנראה הבין אותה חלקית כי הוא הלך וחזר עם נייר גדול לספיגה והיא המשיכה לעשות תנועות של ניגוב ידיים. אמרתי לו שהיא רוצה מפיות שולחן והוא חזר עם מפיות סגולות ומפיות אדומות. הגברת לידי עשתה פרצוץ חסר סבלנות אבל לא התייחסתי אליה. לאנשים מבוגרים צריך לתת את הזמן שלהם. הכל הולך אצלם יותר לאט. גם ניגוב ידיים.
הזקנה לא הייתה מרוצה ואמרה שהיא רוצה בלבן אבל המוכר לא הכיר את המילה הזו אז היא הצביעה על השיער שלה מה שרק בלבל אותו עוד יותר.
בסופו של דבר הוא הבין אבל לא היו לו מפיות לבנות לתת לה אז היא שילמה על שאר הדברים והלכה.
נזכרתי שראיתי בארנק של הזקנה הרבה שטרות של עשרים ושום שטר אחר וחשבתי שהיא בטח תרצה שטרות נוספים ואולי כדאי שפשוט אתן לה את הכסף. ואז הבנתי שהיא כנראה עד עכשיו לא קנתה את המפיות הלבנות שכל כך רצתה וחשבתי ללכת לסופר לקנות לה אותן. תהיתי אם אולי חשוב לה שהמפיות יהיו בצבע של השיער שלה ושאלתי את עצמי אם לא עדיף שאקנה לה צבע סגול לשיער.

לא הצלחתי להחליט וירדתי למטה לבדוק אם מישהו כבר תלה מודעה אבל עדיין לא היה שם אף אחד. הרגשתי שהכי נכון יהיה לשים את השטרות בחזרה על האדמה היכן שמצאתי אותם. כשעשיתי את זה שמתי לב שהם לא נדבקים כמו קודם וניסיתי לדחוף אותם קצת יותר לעומק עם האצבע. נתתי להם עוד דחיפה קטנה פנימה ופתאום הם נכנסו לקרקע במלואם ולא היה ניתן לראות אותם. הזזתי קצת אדמה עם היד אבל לא הצלחתי למצוא אותם והתחלתי לחפור יותר ויותר עמוק.
ראיתי שמתחת לקרקע הרטובה יש חול יבש ודק ממש כמו חול ים רק יותר אדמדם והתחלתי לחפור עוד ועוד. זה היה לי נעים באצבעות אבל לא הצלחתי למצוא שום דבר ורק כשכבר הייתי עם כל המרפק בפנים, הרגשתי משהו ושלפתי אותו החוצה. ראיתי שזו רגל כתומה של כלב. כשנגעתי בה שוב היא התפוררה והפכה לחול זהוב. הסתכלתי על האדמה והבנתי שהיא נראית בדיוק כמו החול שכל כך רציתי. רצתי מהר להביא צנצנת ריקה ואספתי אותו. כל גרגר שיכולתי.
בדירה, שמתי את החול על המדף, לפי הסדר. מספר שמונים וארבע.