אנחנו שוכבים במיטה, אחרי הסקס.

הפנים שלנו באותו הקו ושנינו על הצד, מביטים זה בזו.

הרגליים שלנו לא באותו קו ושלה נגמרות איפשהוא בין הברך שלי לקרסול. אבל אי אפשר באמת לראות כי השמיכה מעלינו ואפילו את הידיים הכנסנו פנימה. ואנחנו מביטים אחד על השניה ונושמים בשקט, בלי ששומעים.

יש לה הבעה שמחה למרות שהיא לא בדיוק מחייכת. סוג של 'לחייך עם העיניים' כזה, שאני אף פעם לא הצלחתי ליישם. אני מסתכל לה בעיניים אבל תוך כדי סוקר את כל הקווים והתווים של הפנים שלה שיש בהם משהו כל כך טוב שאני לא מצליח להבין.

אני חושב את כל זה ועכשיו חושב לעשות משהו רומנטי ולומר את המחשבות שלי בקול. אולי לא רומנטי – אולי יותר חמוד. אני תוהה אם לשאול אותה אם היא רוצה או פשוט לדבר.

אני פשוט מדבר.

"היא כל כך מיוחדת"

היא קצת מופתעת ואז העיניים חוזרות לחייך. מבינות.

"טוב לי עכשיו. פה. איתה"

"מעניין מה היא חושבת כשהיא מסתכלת עלי עכשיו"

"מעניין אם היא חושבת שאני חושב שמעניין מה היא חושבת"

היא מחייכת. עכשיו לא רק העיניים.

"מעניין אם זה חמוד בעיניה שאני מדבר את המחשבות שלי או אולי קצת יותר מדי דביק. לפחות כרגע. אני לא רוצה להבריח אותה עם יותר מדי רומנטיקה. שלא תחשוב שאני מתאהב בה או יותר נורא – מאוהב בה. את המילה הבאה בתור אני לא מעז לומר אפילו לעצמי".

"ואולי אני כן? כשאני מביט עליה עכשיו אני מרגיש שכן. אבל זה לא מסתדר – איך כל כך מהר?"

אני מרגיש שאני שוקע לתוכה, לתוך העיניים שלה שבדרך כלל הן בהירות, ירוקות ועכשיו הן הרבה יותר כהות. הן הפכו עמוקות, בולעות. יש להן גוונים של ים ואפילו זרמים חולפים. את כל זה אני לא אומר, למרות שאולי הייתי צריך.

"למרות שאני מסוקרן, אני מקווה שהיא לא תעשה כמוני. שלא תסיר גם את ההשתקה של המחשבות שלה. לא כל דבר חייב להיות הדדי. לא כל פעולה דורשת תגובה ובוודאי שלא זהה. לא כל דבר בא בשניים."

"אלא אם כן, כמובן, יש לה משהו מיוחד לומר. משהו חדש. משהו אחר. את זה כן הייתי רוצה לשמוע"

היא שותקת.

זה סיפור על צייר.

צייר אחד שניסה למצוא את הצבע שלו וידע שבלעדיו הציורים שלו אף פעם לא יהיו שלמים.
שלא משנה כמה הנפות מכחול יצאו מידיו – משהו תמיד יהיה חסר.

להמשיך לקרוא ←