בכיתה ט’ העבירו את כולנו לקניון.
הבנייה הושלמה, הצבע התייבש, הציוד הוכנס וכל מה שנשאר הוא להתחיל לאייש את המקום בתלמידים צעירים ומלאי אנרגיה.

להמשיך לקרוא ←

כשהתחלתי להתעורר, ברגע ההוא בו שוקעת ההבנה שהשינה הסתיימה אך עדיין מסרבים לשוב לעולם העֶרוּת, חשבתי שאני שומע קול גרגור של חתול. אבל עמוק יותר. כהה.

העיניים נותרו עצומות ונעזרתי באוזניי לנסות להבין מהיכן הגיע הצליל, אלא שלא שמעתי אותו שוב.
נרדמתי בשנית למה שהיה נדמה כדקות ארוכות אך אולי היה רק רגע אחד בודד, כששמעתי את הגרגור קרוב, ממש לידי והבנתי שאינני לבדי.

פקחתי קלות את עיניי שמיאנו להיפתח במלואן ולרגע לא ראיתי דבר. ואז צורה זזה. מהר. חתול ענק. נמר.
הוא קפץ מתוך המיטה אל הרצפה ובשניות זינק החוצה מהדלת, כמו כלב ששמע רחש מאיים וכל ייעודו להגן על בעליו.

יכולתי לקום, לברוח, להסתתר, אבל נשארתי דומם. שוכב במיטה. זה לא היה מהלם או מהכחשה. זה היה מכניעה. מוחלטת.
נכנעתי לעייפות שאפפה אותי והייתי כחפץ המביט על עולמו מהצד ואינו מסוגל ואינו מעוניין לנצל או לבזבז אפילו פיסה קטנה מהאנרגיה הטמונה בו.
אינסטיקנט ההישרדות לא היה חזק מספיק כשלעצמו לגרום לי לקום ולרוץ אלא רק התניע את מוחי, שמחשבות החלו מתרוצצות בו לכל עבר.

הבנתי שהלילה עבר עם נמר במיטה. ולמרות זאת נותרתי חי וחושב. קיים.
החלטתי להמשיך להיות כישן וקיוויתי שהחיה תשוב גם היא לשינתה שלה.

לפתע הוא חזר ופחד גדול מילא אותי. עשיתי עצמי כשקוע במעמקי חלומות אך מבעד לפתח צר, חרוץ בריסים, הצלחתי לראותו ומיד ידעתי שאני מביט בה. בנמרה. מפוארת וכתומה וכתמים כהים מטלאים את גופה העבה. ענקית הייתה. היא זינקה מהר אל המיטה, אל רגליי ונשכבה לה לידן.
נשמתי.

תזוזה קלה הסגירה אותי ושמה סוף להעמדת הפנים. הנמרה קמה ונעה לעבר פרצופי והביטה בי. התעוררתי במלואי והסתכלתי עליה בחזרה.
היא החלה ללקק את פניי ללא הפסקה. ליקוקים מהירים אך מתמשכים, מלאי התלהבות וחיבה. הלשון שלה הייתה חמה ומחוספסת ולרגע דמיינתי כלבלב קטן מדגדג את פניי וחייכתי.

הבנתי שעבורה נמר הייתי וידעתי שזו הסיבה היחידה שלא טרפה אותי. אימצתי את הדמות שקיבלתי וליקקתי קלות את פניה בחזרה.
היא לא הסתפקה בכך ונדמה היה שכל מה שרצתה הוא ללקק את פי ממש.
לבסוף נכנעתי לה. הלשון שלה נגעה קלות בלשוני והצטמררתי. היה לה, ללשונה, טעם מלוח והיא המשיכה לנוע לכיוון שפתיי עד שהפניתי את ראשי הצידה.
לבסוף הפסיקה והביטה בי. ואז ליקקה שוב את לחיי ומיד זינקה מהמיטה ויצאה.

המשכתי לשכב שם, בדממה. תהיתי אם אצליח להינצל. חיכיתי זמן רב והאזנתי אך הנמרה לא שבה ולבסוף נרדמתי. תשוש.
כשהתעוררתי, כבר לא היה לה זכר ואפילו שערה כתומה אחת לא מצאתי במיטה.
רק הטעם המלוח בפה נשאר בי.

אחרי ששילמתי לשליח, בדרך חזרה לחדר המדרגות, ראיתי פתאום שלוש מאות שקל מונחים על האדמה.
היו שם שני שטרות של חמישים ושטר אחד של מאתיים וחשבתי לעצמי שזו צורה די מוזרה להחזיק שלוש מאות שקל, או יותר נכון, לאבד.

להמשיך לקרוא ←

אחי,

מכיר את זה שאתה בקומה שש ואתה קורא למעלית בשביל לרדת ואז מגיעה במקרה מעלית לא קרואה שעולה למעלה, לקומה שבע. ומשום מה הדלת נפתחת אצלך ובלי לשים לב אתה נכנס ורק אז מבין שאתה בעצם עולה למעלה.

וסוף סוף המעלית שוב יורדת וכמובן שעכשיו היא עוצרת בקומה שש בשביל לאסוף אותך והדלת נפתחת ואתה פוגש את עצמך מקומה שש.

ואתה של קומה שש עושה מן פרצוף כזה של "מה אתה דפוק? למה נכנסת? לא ראית שזה עולה?!" ונכנס. 
ופתאום שניכם שם לבד ויש מין שתיקה מעיקה כזאת. גם כי אתה מרגיש שיצאת מפגר וגם כי מה כבר יש לדבר. זה כולה אתה מלפני קומה.

לפעמים אין ברירה וצריך לחשוב על כל הדברים הרעים.
להמשיך לקרוא ←

החלק הכי קשה בלהיות פרמדיק זה שאתה תמיד הראשון שמגיע למקום האירוע – להוציא הנפגעים כמובן.

אתה זה שמגיע ראשון, כשכולם מסביב מביטים בבהלה ולא ממש יודעים מה לעשות. לפעמים יש את ההוא שהיה חובש בצבא או זה שכבר עבר משהו דומה ויש לו טיפונת של ניסיון. מדי פעם אפילו מוצאים איזה רופא עיניים שעוד זוכר את השיעור ההוא ברפואת חירום. אבל רוב האנשים, וזה אני אומר לכם בליינד – מכל המקרים שלקחתי בהם חלק ויש לא מעט כאלו לצערינו הרב, כן? – רוב האנשים פשוט לא יודעים מה לעשות. וכשאתה מגיע לשם אתה רואה את ההקלה על הפנים שלהם. הקלה עצומה. יש כאלו שממש נושמים לרווחה.

להמשיך לקרוא ←

מספרים שמכל המקומות בכדור הארץ – מכל הארצות ומכל המדינות, מכל המדברות ומכל הג'ונגלים, הערים והכפרים, ההרים והעמקים – היה האי הזה הכי קרוב לירח.
האי היה כל כך קרוב עד שאם עמדת בנקודה הכי גבוהה שלו וקפצת, יכולת לגעת בקצה האצבע שלך במעט חול ירח, ומיד ליפול חזרה.

להמשיך לקרוא ←

כשבני הבין שהמטוס הולך להתרסק ושהקיום שלו עומד להגיע לקצו בדקות הקרובות, הוא חיכה לראות את חייו חולפים לנגד עיניו.
הוא חיכה כמה שניות, כי תכלס לא נותרו לו עוד הרבה, אבל זה לא קרה. והוא הבין שזה הכל שטויות. לפחות במקרה שלו.

להמשיך לקרוא ←

ישבתי על הספסל בפארק.
הייתה זו שעת דמדומים והאור קיבל גוון משונה שכזה. אבל זה לא הפריע לי.
בקרוב תרד החשכה וחיפשתי עוד כמה רגעים של נחת.

להמשיך לקרוא ←