בכיתה ט’ העבירו את כולנו לקניון.
הבנייה הושלמה, הצבע התייבש, הציוד הוכנס וכל מה שנשאר הוא להתחיל לאייש את המקום בתלמידים צעירים ומלאי אנרגיה.

זה מצחיק איך שכינויים נדבקים ואף פעם לא יודעים באמת מי הראשון שנתן למשהו את השם שלו. תמיד יש אחד שטוען שהוא זה שעלה על הרעיון אבל אין לו ממש דרך להוכיח את זה ואף אחד לא מאמין לו. זה היה אבל אחד מאיתנו, זה כנראה בטוח, שנתן למבנה הזה את השם שדובק בו עד היום – ‘הקניון’.

והוא באמת הזכיר קצת קניון. הוא היה בנוי משתי קומות והכיתות, שמונה במספר, בכל קומה שתיים מימין ושתיים משמאל, היו ממוקמות בצידי הבניין כך שנותרה רחבה פתוחה, עד לגג כמובן, במרכז המבנה. בקיצור, קניון.

היו שמונה כיתות אבל היו רק שתיים שהיו מעניינות, לפחות בעינינו. הראשונה הייתה כמובן הכיתה שלנו, שבה התאגדה לה חבורה של כשבעה בנים ושלוש בנות שתמיד הסתובבה יחד. היה לנו אפילו שם רשמי, למרות שהיה מביך לומר אותו, וגם במקרה הזה לא ברור מי נתן אותו. קראנו לעצמנו ה’קליברים’ והרגשנו הכי מאוחדים והכי חזקים בעולם. הכיתה השנייה, הייתה היריבה הגדולה שלנו ובה הייתה חבורה נוספת, ה’תותחנים’. הם היו רבים מאיתנו וכללו גם כמה בנים מכיתות נוספות אבל הדבר שהכי הציק לנו באותה תקופה הוא שלחבורה הזו היו את הבנות הכי יפות.

עד שעברנו לקניון היריבות לא הייתה משמעותית במיוחד כי הכיתות שלנו היו באיזורים מרוחקים זה מזה ובהפסקות כל קבוצה הייתה עסוקה בשלה וכמעט ולא נפגשה עם האחרת. הפעמים היחידות שבהן אכן עפו ניצוצות היו בחגים או באירועים מיוחדים. בל’’ג בעומר, למשל, היינו נוהגים לארוב זה לזה ולרסס אחד את השני בביצים. מי שנתפס בלילה לבדו, עם פחות משני חברים ושתי תבניות ביצים, היה מוצא את עצמו בקלות כקורבן של לינץ’ חלבונים, כפי שיכול להעיד אחד מחברי ‘התותחנים’ שנקתלנו בו במקרה. הם, בתמורה, הוציאו את הנקמה שלהם לפועל בעורמה ושמו להם למטרה, עוד באותו הלילה, את הבית של אחד מאיתנו, תוך גרימת נזק לא קטן. ההורים כמובן הקימו צעקה, בית הספר עודכן ובקיצור, היה סקנדל.

כשחילקו את הכיתות בקניון לא ממש חשבו על היריבות בינינו וכך יצא שמצאנו את עצמנו מביטים זה על זה מהקומה השנייה כשרק החלל של רחבת הכניסה מפריד בינינו.
אחד האירועים הראשונים שאני זוכר מהתקופה היה מלחמת הגזר הגדולה. באחד הימים, בעודי נכנס לקניון בתמימות, עבר לנגד עיני, במהירות עצומה, חפץ כתום לא מזוהה שפיספס את ראשי במילימטרים. הבטתי קדימה, אז למעלה, והבנתי שאני צופה בגזרים טריים מתעופפים להם באוויר בעצמאיות מוחלטת. כשבחנתי את המראה שוב ראיתי שמדי פעם, מעבר למעקים בקומה השנייה, נשלפת יד ומשליכה את הירק במלוא העוצמה – מחזה שהזכיר קצת חייל המסתתר בשוחה ומשליך רימון. לא היה זמן להתמהמה ורצתי במהירות הבזק אל המדרגות בקצה השני ועליתי לכיוון הכניסה לכיתה שלי. חמישה מאיתנו הסתתרו שם מעבר לקיר קטן כשכנראה מספר דומה התחבא בצד השני.
“קח”, הושיט לי אחד החברים חתיכת גזר, “יש שיעור חופשי”. לא היה דרוש יותר מכך וגם אני הצטרפתי בשנייה למאמץ המלחמתי.
לא היה מובן מהיכן הגיעו כל הגזרים אבל היה ברור שהם לא הולכים לשום מקום ושצריך להשתמש בהם. אחרי שגזר פוגע במטרה שלו או בקיר הוא בעיקר משאיר צבע כתום ומעיף רסיסים קטנים אבל יחסית נשמר במלואו. זה היתרון שלו, הוא רב פעמי והיו בידינו עשרות חתיכות עבות כאלו, באורך של אצבע, שרק חיכו להיזרק אל העבר השני. היו עוד תלמידים בבניין, כמובן, אבל הם היו עבורנו בגדר נזק משני ונכנסו או יצאו בריצה מהכיתות. מדי פעם, כשהיה קצת משעמם, זרקנו עליהם גזרים במכוון אבל זה גרם לאיבוד תחמושת כך שניסינו להימנע מכך.

בעיקר צחקנו. זרקנו גזרים בשיא הכוח וצחקנו, עד שכעבור שעה נשמע הצלצול וידענו שמורים ייכנסו בקרוב לקניון וזה הזמן להפסיק. המבנה, שרק לאחרונה נצבע מבפנים בסגול בהיר, לילך, היה מלא בעשרות, אולי מאות של כתמים כתומים מגעילים. רק שנים אחר כך חשבתי כמה קשה בוודאי היה למנקים באותו שבוע וכמה הם קיללו אותנו. למחרת התקיימה כצפוי שיחת בירור ואפילו המנהל הגיע אלא שלא ממש הצליחו להבין מי היה מעורב ומי לא והסתפקו באזהרה בלבד.

ה’שלום’ בין החבורות הגיע, כמו בהרבה מקרים בהיסטוריה, דרך הנשים, או במקרה הזה, הנערות. שני זוגות ‘מעורבים’ נוצרו בין החבורות והדבר הוביל לקיום של מפגשים משותפים, מחוץ לשעות הלימודים, שכללו גם לרוב שתייה. זה כבר מהל סופית את כל הדם הרע בין הקבוצות בהרבה נוזלי גוף עד שכבר שכחנו על מה הייתה כל המריבה.

עם השקט והשלווה של החודשים לאחר מכן, הגיע גם השעמום. בהפסקות היינו בעיקר משחקים קלפים או מקפיצים כדור והפעילויות האלו מיצו עצמן במהירות ולא ריגשו מספיק את הנפש הסוררת שלנו. חיפשנו משהו שובב, מתגרה ולא עבר זמן רב עד שהקניון סיפק לנו אתגר חדש ומספק.

בקומה מתחתינו, על המדרגות, צמוד לקיר, ישבו להן תמיד בהפסקות כל אותן בנות שלא יצאו החוצה לאור השמש ונמנעו מחיכוך עם הבנים מלאי ההורמונים. אלו היו הבנות הפחות יפות, הפחות פופולריות שהשקיעו את זמנן בלימודים ובתחביבים אחרים יותר מאשר בטקסי חיזור ומערכות יחסים.
חלק מהן נהגו לשבת שם ולשוחח זו עם זו ואחרות פשוט קראו בספר. כלומר, זה מה שהן עשו שהרגישו את אותה רטיבות בשיערן או נוזל חלקלק, רירי, שמתגלגל במורד כתפיהן. היינו מסתתרים ליד הכניסה לכיתה שלנו וברגע הנכון יורקים על הבנות שלמטה ובורחים למקום אחר. הן צרחו מבהלה, אחר כך מגועל ולבסוף מזעם וחלקן אפילו ניסו לאתר את פראי האדם שעוללו זאת אלא שאנחנו כבר היינו מוסתרים באחת הכיתות, משועשים ומרוצים. הפעולה הזו שימחה אותנו עד כדי כך שלעתים היינו משותקים מרוב צחוק והבטן שלנו כבר ממש כאבה.

עם הזמן השתכללנו מבחינת הדיוק, מה שהיה נחוץ כיוון שכמות המטרות הלכה והתמעטה. במובן מסוים, חשבנו שאנחנו עושים לבנות שירות כי הכרחנו אותם לצאת מהקניון ולהיטמע בשאר התלמידים.
גם לתרגיל הזה היה סוף. באחד הימים, חבר ואני החלטנו להפסיק לבלוע רוק במשך עשר דקות בסוף השיעור. לא דיברנו ובקושי נשמנו ורק הפקדנו לא לבלוע ולאגור כמה שיותר נוזלים בפה עד להפסקה. כשהגיע הרגע הנכון, הנחתנו כמות ריר לא אנושית על שתי בנות מסכנות שישבו צמודות לקיר. הרוק של חבר שלי פגע בכתף של אחת מהן ושלי נחת בול על המצח של השנייה. למחרת היינו חכמים מספיק לזייף מחלה ולא הגענו ללימודים. כפי שציפינו היה דיון עם כל הכיתות בנוכחות המנהל שהבטיח לתלמידים שהבא שייתפס במעשה דומה, יסולק לאלתר. לא ירקנו יותר לאחר מכן.

יתכן שבאותה עת חווינו איזושהיא אפיזודה אוראלית מאוחרת, כיוון שהמוטיב של שילוב דברי מאכל בפעולות קונדס לא חדל. הייתה תקופה פוריה שבה היינו קונים מהקיוסק – ביתן קטן שמכר ממתקים וסנדביצ’ים לתלמידים – בצקיות קטנות ממולאות בקרם וניל. הן היו לרוב קשות ומיובשות והיינו לועסים במשך הרבה זמן ואז יורקים את העיסה ליד שלנו רק בשביל להטיח את הגועל על קירות הקניון החיצוניים. נוצרה שם איזו תרכובות כימית שנדבקה אל הקיר, התייבשה ולא היה ניתן בשום פנים ואופן להסירה מבלי לקלף את הצבע ממש.

היו גם תעלולים קלאסיים. מדי פעם היינו תוקעים סיכות במנעול הדלת של הכיתה כך שהמורה לא הייתה מסוגלת לפתוח אותה. היינו גם אוהבים ליצור פירדמידות של כיסאות ולשחק ‘באולינג’ שכמעט תמיד היה נגמר ברעש מחריד ונזק בלתי הפיך לציוד התיכון. התעלול הזה עלה לי ולחבר נוסף בהשעייה של שלושה ימים ובשבוע של שעות נוספות בסיום היום הרגיל, שבהן היינו עוזרים לסדר את כל הכיתות בקניון ולעתים גם בבניינים האחרים.

היה ילד אחד, כבר שכחתי את שמו, שהיה בצד מהחבורה וניסה תמיד להפוך לחבר מן השורה. אולי העובדה שרצה כל כך חזק להיות אחד מאיתנו או העובדה שהיה טוב בלימודים ועשה תמיד את כל המטלות, שמנעה מאיתנו לקבל אותו. אולי זה היה משהו אחר. לפעמים אני חושב שפשוט נהנינו להתעלל בו ורצינו לשמור על האפשרות הזאת. היינו מקניטים אותו וצוחקים על המבטא הזר שלו. פעם רשמנו את השם של אמו על שלט ענקי של פרה שמצא את עצמו בקניון. שכנענו אותו לעשות עבורינו כל מיני שטויות והוא כמעט תמיד שיתף פעולה ורק מאוחר יותר מגלה שגם הפעם לא הוזמן למפגש או מסיבה.

בסופו של דבר, דווקא הוא, מכולנו, מצא את עצמו מסולק מהתיכון. זו לא הייתה טרגדיה שכן היה תיכון קרוב אחר אבל זו בוודאי הייתה אכזבה קשה להוריו והשפלה עבורו. ‘מיץ מסטיק’ הוא אמר לילד מכיתה ז’ ששאל אותו מה יש לו ביד. זה היה בקבוק מים מינרליים שמולא עם חומר ורוד לניקוי אסלות. היה לנוזל ריח מפתה, למרות כל הכימיקלים שהיו בו והילד שביקש לטעום וגמע כמות מכובדת, מצא את עצמו באשפוז ועבר שטיפת קיבה.
אישית לא הייתי מעורב באותו מקרה ושאר החברים אמרו שהבחור עשה הכל על דעת עצמו, אבל עד היום יש לי ספקות שהוא חשב על זה לבד.

היינו גם מציקים למורים ובמיוחד לאלו המחליפים שתמיד היוו טרף קל. אחת המורות המחליפות, אישה נעימה ועדינה, מצאה את עצמה תחת מבול של שאלות בלתי פוסקות. זה התחיל בטוב, כשהמורה הציגה את עצמה ואחדים מאיתנו שאלו אותה שאלות נוספות על עברה המקצועי ותחומי העניין שלה. היא הוחמאה מכך והמשיכה לשתף אלא שלאט לאט החלו יותר ויותר שאלות להיזרק לאוויר והבקשות שלה לסדר אפילו לא נשמעו בתוך כל ההמולה. מה שכן נשמעו היו מספר שאלות חודרניות, גסות וחסרות כבוד שלא היה אפשר לאתר מי העז לשאול. שאלות על חיי המין של המורה, על מספר הפרטנרים שהיו לה או על העדופותיה בין הסדינים. גם אני רציתי לזרוק משהו לאוויר אלא שלא הייתי מסוגל לדבר מרוב צחוק ובקושי נשמתי.
המורה המסכנה, בחורה צעירה שהגיעה כל כך רגועה ולמעשה עדיין לא התחילה את השיעור, איבדה לפתע את עשתונותיה והתפרצה בצעקה שנשמעה גם בכיתות הסמוכות: “תסתמו את הפה!! אתם החרא הכי גדול של ההורים שלכם!!”. היא יצאה בסערה מן הכיתה ופחות משעה לאחר מכן המקרה כבר דווח למנהל והיא פוטרה.

אני לא זוכר הרבה דברים שקשורים לבנות המין השני מאותה תקופה ובטח שלא נושאים הנוגעים ללימודים עצמם. אני בעיקר זוכר את הצחוק. את הצחוק הבלתי פוסק מדי יום ומדי שעה. לפעמים נדמה שלא הפסקתי לצחוק במשך שנה שלמה ושרירי הבטן שלי היו מכווצים וכואבים תמידית. זה היה צחוק משתק, צחוק של התפרקות ואני לא זוכר שהוא חזר אלי מאז. בוודאי לא באותה העוצמה.

בסוף כיתה ט’ עזבנו את הקניון ועברנו לבניין אחר. בתיכון, חולקנו למספר גדול יותר של כיתות והחבורות לא ממש שרדו. הרבה מהאנשים שהצקתי להם, זרקתי עליהם גזרים או פשוט לא התייחסתי אליהם בשנות החטיבה הפכו להיות חברי לכיתה וחלקם אף לחברי הקרובים. הם כבר לא זכרו את המעורבות שלי בכל אותם מעשים אבל אני לא יכולתי לשכוח ותמיד קצת התביישתי בעצמי.

היום, כשאני מתסכל אחורה, אני חושב שהיינו ילדים שובבים, פרועים, אולי קצת משוגעים. אבל אני חושב שהייתה בנו גם מידה מסוימת של אכזריות. של רוע. משהו שאולי קיים אצל כולם, עד היום, אבל נמצא תחת בלימה מתמדת ורק שם, בתקופה ההיא, סביב אותו ‘קניון’, יצא החוצה.

אני כמעט ולא חושב על הבניין הזה יותר. אולי כי אני לא רוצה להיזכר בכמה מאושר הייתי אז ואולי כי אני לא רוצה להיזכר מדוע.
היום ‘קניון’ בשבילי הוא פשוט קניון. מבנה ענק של חנויות, דוכנים, מסעדות ובעיקר הרבה אנשים רועשים, ואני מסתובב בו עם אשתי והילדים שנדמה שנהנים מכל רגע.

בשבוע שעבר היינו בקניון כזה, ארבעתינו, וחיפשנו נעליים עבור הקטנים. אשתי לקחה את הבת למדוד באחת החנויות ואני המשכתי הלאה עם הקטן, שבקרוב ימלאו לו חמש. הוא רצה לשתות ברד ועליתי איתו לקומה השנייה וקניתי לו. עמדנו ליד המעקה והוא הביט למטה על האנשים ומצץ את הקש בתאווה.

מתחתינו, בקו ישיר, ראיתי שיש ספסל שעליו ישבו שתי סבתות עם כובעי נוי ושמלות מלאות צבעים. הן פטפטו להן.
ראיתי שגם העיניים שלו נעצרו עליהן לפתע והתמקדו בהן.

“תירק עליהן” לחשתי לו באוזן.
הוא הסתכל עלי במבט ממזרי עם חצי חיוך וניסה להבין מה עובר לי בראש.
“אתה רוצה לירוק עליהן? תירק. תירק עליהן. נו תירק” דחקתי בו.
הוא המשיך להביט בי עם חיוך נבוך.