החלק הכי קשה בלהיות פרמדיק זה שאתה תמיד הראשון שמגיע למקום האירוע – להוציא הנפגעים כמובן.

אתה זה שמגיע ראשון, כשכולם מסביב מביטים בבהלה ולא ממש יודעים מה לעשות. לפעמים יש את ההוא שהיה חובש בצבא או זה שכבר עבר משהו דומה ויש לו טיפונת של ניסיון. מדי פעם אפילו מוצאים איזה רופא עיניים שעוד זוכר את השיעור ההוא ברפואת חירום. אבל רוב האנשים, וזה אני אומר לכם בליינד – מכל המקרים שלקחתי בהם חלק ויש לא מעט כאלו לצערינו הרב, כן? – רוב האנשים פשוט לא יודעים מה לעשות. וכשאתה מגיע לשם אתה רואה את ההקלה על הפנים שלהם. הקלה עצומה. יש כאלו שממש נושמים לרווחה.

בהתחלה חשבתי שהם שמחים שעכשיו יטפלו בנפגעים. אח, כמה שהייתי צעיר פעם. הכל עוד היה אידיאולוגי, הכל עוד היה עם משמעות וכל השאר – הכסף, השעות, הלשים זין  – כל זה היה בצד, שיקולים משניים, קליפה. היום אני לא יודע אם לחבר'ה הותיקים נשאר משהו מזה. לי נשאר, אבל קצת. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שהאנשים לא שמחים על העזרה שאתה נותן לבחור ששוכב על הרצפה – זו רק שמחה קטנה, משנית. האמת היא שהם שמחים על העזרה שאתה מעניק להם. הם שמחים שאתה באת ועכשיו הם יכולים ללכת במצפון נקי ובלי חששות ומחשבות מה לעזאזל היה צריך לעשות. והם הולכים. די מהר.

ואתם יודעים מה, אני לא מאשים אותם. איך אתם חושבים שאני מרגיש כשאני מעביר את הפצוע לרופא בבית חולים אחרי עדכון? איך? בדיוק אותו דבר. אחד לאחד. אם כבר משהו מרגיז אותי זה כל המגדילי ראש האלו שמתחילים לדחוף את האף ועושים יותר נזק מתועלת. אלו באמת הורגים אותי.

אבל בכל אופן, כשאמרתי שהחלק הכי קשה בעבודה זה להגיע ראשון לא התכוונתי לקטעים האלו. לזה שאתה המבוגר האחראי. האיש בשטח. ה'גיבור' של הרגע.
ממש לא. לזה לצערי, או לשמחתי, מתרגלים מהר מאוד.

התכוונתי למשהו אחר, ספציפי, שממש מבאס אותי כל פעם מחדש. דבר דפוק שפשוט משגע אותי.
הרבה מאוד פעמים כשאני מגיע למקום אירוע, יש איזה שיר שמתנגן ברקע. לפעמים זה מהדירה שליד, לפעמים מאחת המכוניות באיזור התאונה. מלא פעמים למישהו מצלצל הפלאפון באמצע טיפול או הערכת מצב.
והשירים האלו נדבקים לי. ולא רק שהם נדבקים לי, גם הסיטואציה נדבקת אליהם, ואחר כך שאני שומע אותם במסעדה או בפאב או סתם ברדיו – קופצות לי תמונות של פצועים, של הרוגים. ילד שנמחץ. זקן שנפל ודימם למוות. לא חסר.

כשרק התחלתי, מרוב אנדרנלין לא הייתי שם לב לדברים לא רלוונטיים. לא שמעתי כלום. נאדה. היה שקט ואני רק תיפקדתי. ומהר. אבל היום? היום אני ער לסביבה לחלוטין. והשירים האלו מחלחלים לי פנימה לנשמה ודופקים לי את השכל.
אני ממשיך לשמוע אותם בריפיט גם שעות אחרי שאני חוזר הביתה. שומע אותם במקלחת, במיטה, באמצע סקס אפילו.

פעם אחת קיבלנו קריאה על תאונה מרובת נפגעים בין רכב להולכי רגל בראש העין. או בעצם בפתח תקווה. כבר לא ממש זוכר. היה שם איזה נהג טנדר שאחר כך גילו שהיה לוקח סמים קשים, שפשוט סטה מהמסלול שלו ונכנס בספסל ציבורי.
ועל הספסל הזה ישבו כמה סבות וסבתות שכנראה פיצחו גרעינים בשקט וריכלו על השכנים עד שפתאום בא הטנדר הזה משום מקום ודרס להם את החיים. פשוט ככה.
כמובן שזקנה אחת נהרגה במקום ועוד שניים נפצעו קשה. בקיצור ממש מסע הרג. כשהגענו לשם זה היה נראה יותר כמו זירת טרור מאשר תאונה.

אני זוכר שכבר הייתי די משופשף בתקופה ההיא ופעלתי פחות או יותר על אוטומט. שמתי את הרגשות בצד ותפקדתי כמו מקצוען אמיתי. ובאמת – זקן אחד שרד את התאונה ואפילו השתחרר יחסית מהר מבית החולים. הרבה מזה בזכותי. ואני לא לוקח קרדיט לחינם. תאמינו לי.

אלא מה, איך שאני מתחיל לבדוק את אחת הפצועות, אני שומע שיר. לא יודע אפילו מאיפה הוא בא, לעזאזל. ואיזה שיר אני שומע? משהו רגיל, גלגלצי כזה? ששומעים כל הזמן? איזה… השיר שאני שומע זה השיר שלי ושל חברה שלי. השיר הכי מרגש, הכי רומנטי בעולם. שמתי אותו אחרון בדיסק בדייט הראשון שלנו וכשהסעתי אותה הביתה תיזמנתי את זה ככה שהוא יתחיל להתנגן איך שנגיע.
השיר הזה היה ברקע של הנשיקה הראשונה שלנו, אתם קולטים? ועכשיו מתי הוא בא לי? מול הזקנה הזו? מול כל האסון הזה?

היום אנחנו כבר לא ביחד. ההיא מאז, אני מתכוון. לא חושב שזה בגלל זה, אבל בוא נגיד שאת השיר ההוא כבר לא שמענו יותר אחרי התקרית. הלך.

…

לפני שבוע, שוב פעם תאונה.
מגיע למקום, התנגשות חזיתית. במגרש חניה.
כבר חשבתי שבטח הגזימו בדיווח כי כמה מהר אפשר לנסוע כשיוצאים ברוורס… ואז אני קולט שהמכוניות טוטאל-לוסט. נהג אחד חסר הכרה ברכב. חגור. ועל הכביש ליד – שניים. גבר ואישה. מרוחים.
ומסביב, כמו תמיד, אבל אפילו יותר כי אנחנו ליד קניון – עשרות אנשים עומדים ומסתכלים. נשים בוכות. גברים מזועזעים. שניים מציעים לעזור, מנסים לעשות משהו, אבל אנחנו מיד מרחיקים אותם.

האמת, הייתי משותק. לא יודע מה קרה לי. רציתי לברוח משם. פשוט להיכנס לאמבולנס ולעוף משם כמה שיותר מהר. נהיה לי רע והרגשתי שאני הולך להקיא. ואף פעם לא הקאתי. אפילו לא חשבתי על זה. גם במקרים הכי הכי קשים. אבל בערב ההוא – הייתי קרוב לזה.

השותף שלי כנראה הבין שמשהו לא בסדר איתי כי הוא התחיל לצעוק את השם שלי עד שפתאום הבנתי איפה אני נמצא וסימנתי לו 'אוקיי' עם האגודל. התעשתתי והתחלתי לנוע לעבר האישה על הכביש ואז פתאום שמעתי את זה.
שיר מתנגן. שיר.
"שוב הדיסקו כאן". של הדורבנים.
השיר של החבר'ה שלי. מהיחידה. השיר בהא הידיעה.
איך היינו קופצים. לא משנה כמה חרא אכלנו, כמה גמורים היינו. איזה שיר זה היה. עד היום נזכרים בו במפגשים. איך אפילו המפקד זרם עם השיר הזה.
למישהו בקהל צלצל הפלאפון נראה לי, אבל הוא לא ענה. כנראה היה בהלם הבן זונה.
"שוב הדיסקו כאן, אה אה אה אה" שוב ושוב.

ופתאום אני עוצר הכל. ורק את השיר אני שומע. לא רואה גם כלום. הכל לבן. רק השיר ברקע ואני מקשיב.

"תזיזי את התחת, תנענעי את הישבן…"
ואני מקשיב. וזה רק אני והשיר. ואני מתחיל לקפץ. ככה לאט בהתחלה. בביישנות. אבל לאט לאט נכנס לזה ומתחיל לקפוץ, להשתולל. ואני באטרף, נכנס לקצב.

ואז אני מתחיל לראות איפה אני נמצא. אני מסתכל סביב על האנשים ההמומים ואז אני קולט שגם חלק מהם מתחיל לזוז לפי הקצב. ועוד מצטרפים. והגבר ההוא. הגבר ההוא שרצה מקודם לעזור, הוא רוקד. רוקד טוב. והוא בא לקראתי ואנחנו קופצים יחד.
ועכשיו כולם רוקדים. כולם. חלק עם עצמם, חלק במעגל סביבי, חלק עדיין סביב כל זירת האירוע.
והשותף שלי? הוא גם רוקד. מה זה רוקד? משתגע.

ואז אני נזכר בפצועים. ואני מסתכל ומה אני קולט? ההוא הפצוע מהרכב מתעורר ויוצא החוצה. יוצא לאט אבל בריא ושלם. ומתחיל לנענע את האגן כמו פנתר.
והזוג על הכביש? קמים גם הם. ומצטרפים. "אה אה אה אה, שוב הדיסקו כאן…"

אה אה אה אה, טוב שבאת.