מספרים שמכל המקומות בכדור הארץ – מכל הארצות ומכל המדינות, מכל המדברות ומכל הג'ונגלים, הערים והכפרים, ההרים והעמקים – היה האי הזה הכי קרוב לירח.
האי היה כל כך קרוב עד שאם עמדת בנקודה הכי גבוהה שלו וקפצת, יכולת לגעת בקצה האצבע שלך במעט חול ירח, ומיד ליפול חזרה.

 התושבים של האי היו מאוד מאושרים שהם חיו באי הזה. הם אהבו להשוויץ בקרבה שלהם לירח, ובכל פעם שפגשו מישהו שלא שייך לאי, הם סיפרו לו שוב ושוב על איך זה מרגיש לגעת בענק הלבן. הם דיברו כל כך הרבה על האי שלהם ועל הירח הקרוב, עד שלאט לאט החלה החברה להתרחק מהם ולהתעלם מהם. יש שאומרים שהדבר נבע מקנאה, אבל האמת היא שהאנשים מהאי פשוט נהפכו בלתי נסבלים.

 כשלא נותר עוד בפני מי להתרברב, החלו אנשי האי להתל זה בזה.
האי, כמו איים רבים אחרים, לא היה מישורי כלל והיו בו גבעות וגאיות, שיפועים ומישורים. וכך יצא שחלק מתושבי האי, אלו שחיו בגבהים, היו למעשה יותר קרובים לירח משאר התושבים.

האי החל להתפלג לשתי קבוצות – אלו שכינו עצמם 'קרובים', כשם שהיו לא רק קרובים פיזית לירח אלא ממש קרובי משפחה שלו, ואלו שכונו 'הרחוקים' והבוז שהופגן כלפיהם רק ליבה את הכעס שחשו.

 יום אחד אסף מנהיג הרחוקים את חבריו ודיבר בפניהם על הצורך לעשות שינוי ולתקן את המצב. עידן הנחיתות שלהם יגיע לסיומו בקרוב, הוא הבטיח ואם יפעלו יחד הם יוכלו להפוך קרובים מאי פעם לירח הגדול והיפה ועוד יותר טוב מכך – להביט על ה'קרובים' מלמעלה!

התושבים התלהבו מאוד מהדברים והחלו לעבוד במרץ על תוכנית פעולה.

זוג צעיר אחד הציע לקשור את הירח בחבלים ולקרב אותו אל האי, אלא שהרעיון נפסל במהרה שכן רק הבטיח לקרב עוד יותר את אויביהם המושבעים שבהרים.

 אחד החקלאים העלה רעיון לגנוב בהדרגה אדמת גבעות ובכך להנמיך את הקרובים אלא שגם הצעה זו נדחתה כי האמת היא שהתושבים קצת פחדו מהקרובים ולא רצו לנקוט בצעד כה ישיר נגדם.

לבסוף, ברוב קולות, התקבלה תוכנית רחבת יריעה שכללה בניית גורדי שחקים ומגדלים, אשר יעברו בגובהם את גבעות האי ובכך יהפכו את הרחוקים למנצחים הגדולים, ויותירו את הקרובים מביטים ברחמים מלמטה.

המהנדס הראשי סיפר לרחוקים על בניינים כה גבוהים, עד שיהיה ניתן להוציא יד מהחלון וללטף את הירח, בכל עת שירצו. הרחוקים התלהבו מאוד מדבריו והבנייה החלה בקדחתניות רבה.

כיאה לפעילות מרעישה, הבנייה לא יכלה להסתתר מעיניהם המודאגות של הקרובים.

הם הקימו ועדה מיוחדת שבדקה את העניין והחליטה שהעם הקרוב לא יישאר חייב. "על כל גורד שחקים שלהם, אנחנו נבנה מגדל בבל!" הכריז מנהיג הקרובים (שהיה הבן אדם הכי קרוב לירח מכל אנשי האי).

 וכך החלה הבנייה גם על הגבעות וההרים וגם במישורים ובעמקים. בכל פעם שראו הרחוקים שאחד מבנייני הקרובים עבר אחד ממגדל הענק שלהם, הם היו מוסיפים לו עוד מספר קומות. והקרובים, שביקשו לשמור על מעמדם, המשיכו גם הם בהוספת קומות והתקדמות לשחקים חדשים.  האי היה מחורר מרוב מגדלים ובניינים, שניקבו את אדמתו כמו סיכות ארוכות.

בשלב מסוים הגיעו המגדלים לגובה כל כך עצום עד שהקומות החדשות כבר עברו את הירח, ובכך למעשה, החלו להיות יותר ויותר רחוקות ממנו. אבל לאנשי האי כבר לא היה איכפת, זאת הייתה מלחמה שכבר מזמן עברה את שלב הקירבה לירח. זו הייתה מלחמת מעמדות, בין שני צדדים שהשנאה ביניהם הייתה כה עזה, עד שכל תינוק שנולד תיעב את הצד השני עוד לפני שאמר את מילותיו הראשונות.

 הבנייה המשיכה והמשיכה עד שיום אחד, נשמע רעש אדיר באי. האדמה רעדה, ואיתה רעדו המגדלים. ובתוך המגדלים, רעדו אנשי האי, שחשו כי משהו ממש לא בסדר.

האי רעד ורעד, אבל למזלם של התושבים אף מגדל לא נפל והיסודות הצליחו לשמור על כולם בחיים. היו הרבה שמועות על רצון בהפסקת אש, על הצורך בהפסקת הבנייה, אבל לרוע המזל השמועות נותרו רק בגדר שמועות. והבנייה – המשיכה.

זה היה בחורף, לפני כמה שנים, שהאדמה באי החלה לרעוד שוב. אלא שהפעם היא לא הפסיקה וכשאנשי האי הבינו לבסוף שצריך להפסיק לבנות, כבר היה מאוחר מדי.

המשקל העצום של אין ספור הבניינים, משקל שגדל וגדל, הכביד על האי, אשר לא יכל לשאת אותו יותר. האדמה החלה לשקוע ולשקוע. זה התחיל בקצב איטי מאוד, איטי עד כדי כך שהאנשי האי המופחדים יכלו להוסיף עוד ועוד קומות כדי לשרוד. אך הקצב לא שמר על אופיו, והשקיעה הלכה וגברה. עוד קומות נוספו, אך ללא הועיל, המגדלים שקעו ושקעו והמים כבר הגיעו לקומות האחרונות.

לבסוף, נותרה רק קומה אחת מעל המים, הקומה הכי גבוהה באי. ואז, ברגע אחד, היא שקעה לה. והאי, האי נעלם כלא היה.

 אחרי שהאי שקע, התואר "האי הכי קרוב לריח" עבר לאי אחר. עוד הרבה מאוד שקיעות דומות של איים התרחשו, עד שהבינה הציוויליזציה כי הקרבה לירח מהווה סכנה לקיומה.

צעדים חמורים היו חייבים להינקט ולבסוף הוחלט: הירח חייב ללכת. תמו ימיו של הירח.

הירח התמים כבר היה מיועד להריסה טוטאלית, לולא הצעה אלטרנטיבית שפתרה את העניין.

הירח הורחק מהארץ מרחק עצום, ובנוסף (כיוון שלמרות המרחק עדיין טענו איים מסוימים על קרבתם הבלעדית) הוחלט לתת לירח מכה קטנה כך שיסתובב סביב הארץ.

 ומאותו יום, בכל רגע נתון הירח קרוב לאחד מאיתנו יותר מאשר לשאר, ואילו ברגע הבא הוא כבר רחוק רחוק.