כשבני הבין שהמטוס הולך להתרסק ושהקיום שלו עומד להגיע לקצו בדקות הקרובות, הוא חיכה לראות את חייו חולפים לנגד עיניו.
הוא חיכה כמה שניות, כי תכלס לא נותרו לו עוד הרבה, אבל זה לא קרה. והוא הבין שזה הכל שטויות. לפחות במקרה שלו.

הוא הביט סביבו וראה שרוב האנשים היו במצב היסטרי. צורחים וצווחים ומחפשים דרך להינצל. "אבל מי באמת יכול להינצל ממטוס שמתרסק?" הוא חשב, והבין, בגאווה מסוימת שהוא דווקא שמר על קור רוח. הוא ממש לא רצה למות, בטח שלא בצורה כזו, בטח לא כשגילי או גיל עוד לא נולד, ושיעל מחכה לו בבית בגעגועים. ושכנראה שהיה הולך להיות אחלה סקס כי חודש של ריחוק זה לא הולך ברגל, במיוחד לא כשהם כל כך רגילים להיות אחד בתחת של השניה.

אבל למרות הכל הוא היה שלו. והוא הבין שנותרו לו ממש עוד כמה דקות. אולי שתיים, שלוש. כי יותר מזה מטוס שצולל למטה לא מספיק להחזיק.
והוא רצה לנצל את הזמן הזה בצורה הכי טובה שאפשר.

כל הסיפורים על הרגעים האחרונים בחיים של בן אדם התבררו כשקר אחד גדול והדבר היחיד שהוא שם לב אליו, ושכנראה נבע מעודף האדרנלין בגוף שלו, הוא שהזמן עבר ממש לאט.
למעשה, הזמן עבר במהירות רגילה אלא שבני התחיל לחשוב בקצב כל כך מהיר עד שבשתי הדקות האחרונות האלו הוא יכל להכניס לפחות חצי שעה של מחשבות עמוקות.

הדבר הראשון שהוא חשב עליו הייתה יעל. ואז ההורים. ואז החברים. ופתאום הוא מאוד רצה להגיד לכולם שהוא אוהב אותם בפעם האחרונה. אבל תוך עוד כמה מאיות שניה של חשיבה במהירות שיא, הוא הבין שלפלאפון המיושן שלו לוקח הרבה זמן עד שהוא נדלק ושזה כבר יהיה מאוחר מדי.
וחוץ מזה, מה זה בעצם משנה? הרי יעל יודעת שהוא אוהב אותה. הוא אמר לה את זה לפני שעלה למטוס ובעוד אלף הזדמנויות אחרות. וגם עם ההורים הוא בקשר טוב. והוא חשב שזה רק יעשה אותם יותר עצובים.
ואז הוא חשב על גידי. גידי, החבר הכי טוב שלו. לשעבר. כבר תקופה שהוא רצה להשלים. לשים הכל בצד ולשבת על בירה ולראות את הפועל מפסידה עוד משחק. כמו פעם.
אבל למי אכפת עכשיו.

הוא התרומם קצת והביט למושב מאחוריו, שם ישבה הבחורה. הוא שם לב אליה, יחד עם כל הגברים על המטוס, כבר בצ'ק-אין. צעירה, בלונדינית, חזה גדול ותחת אגסי שרק חולמים עליו.
כרגע היא הייתה פחות מושכת בזמן שנאבקה עם מסיכת החמצן, למרות שלא נראה שהיה בה צורך.
הוא התיר את החגורה, הצליח להסתובב לכיוון שלה ובלי לחשוב כמעט, תפס את שני השדיים העסיסיים ולחץ אותם. הבחורה צרחה אבל מיד המשיכה להיאבק עם החמצן ובני התמהמה עוד כמה שניות וענה לעצמו על השאלה שכל הגברים במטוס שאלו את עצמם – "כן, 100% טבעי, ללא שום חומרים מלאכותיים".
הגבר שישב לידו ועד לפני רגע טמן את הראש בין הברכיים, התגלה כג'נטלמן האחרון ודחף אותו אל המעבר שהיה כבר יותר קרוב למצב מאונך מאשר מאוזן.

בני התעופף לכיוון איזור הדיילות ונחת על גברת שמנה שבלמה את הנפילה שלו ואיבדה את ההכרה.
הוא ראה שכל המגשים עם ארוחות הבוקר הטריות היו מפוזרים סביבו והחליט שהוא רוצה לטעום משהו מתוק אחרון. באופן כללי הוא היה זהיר עם אוכל בטיסות אבל עכשיו הוא דחף לפה שלוש עוגות קטנות בזו אחר זו. טעמים של אגס, דבש ושוקולד התערבבו לו בלוע ובעודו בולס את העיסה המתוקה הצליח לנוע קצת ולזחול אל המשך המטוס.
כשעבר את הוילון הוא מצא את עצמו במחלקה הראשונה.

הוא לא הבין למה ובשלב זה גם לא ניסה להבין, אבל הוא תפס את אחד הגברים שישב שם, איזה סנוב כזה עם חליפה מגונדרת ושעון יוקרתי, והכניס לו אגרוף לתוך הפנים.
זה היה מוזר. הפעולה הפשוטה הזו העניקה לו סיפוק כל כך גדול והוא לא הרגיש שום חרטה או נקיפות מצפון. הוא לא היה יכול להיזכר מתי נהנה כך ממשהו כל כך בסיסי.

שינוי פתאומי בלחצים באוויר המטוס והעובדה שפתאום אי אפשר היה לשמוע כלום חוץ מאשר רעש אדיר, בישרו לבני שבאמת נותרו לו רק עוד כמה שניות. הוא שוב עף באוויר, עם כמה נוסעים נוספים, ממש עד לכניסה הקדמית של המטוס ונחבט בחוזקה במספר מושבים עד שהתרסק על הדלת של תא הטייס, אבל לא חש שום כאב.

לידו שכב נער אחד, עם עגיל בגבה, שהחזיק פלאפון מתקדם ונראה שניסה לשלוח הודעה כי אצבעותיו לא הפסיקו לדפוק בחוזקה על מסך המגע.
בני חטף מידו את הפלאפון, ולמרות כל הבלגאן הצליח לזכור את המספר שאליו רצה לשלוח את ההודעה. זו הייתה הפעולה האחרונה בחייו אבל הוא היה מבסוט ולחץ על SEND.

"גידי אתה בן זונה!"