ישבתי על הספסל בפארק.
הייתה זו שעת דמדומים והאור קיבל גוון משונה שכזה. אבל זה לא הפריע לי.
בקרוב תרד החשכה וחיפשתי עוד כמה רגעים של נחת.

כשאשוב לדירה אמצא שם את אשתי מכינה את ארוחת הערב.
המחשבה על כך הרגיעה אותי. שהיא מחכה לי שם, הארוחה.
דמיינתי כמה נחמד היה אילו המזון היה מובא אלי לכאן והייתי נהנה ממנו בזמן שאני צופה בילדים המשחקים ומאזין לציוצי החיזור של הציפורים.

לא רחוק ממני אכן התרוצצו להם מספר זאטוטים. בגילאים שונים, בנות ובנים, והבנתי מהר שמשפחה אחת הם.
אביהם קרא להם מהעבר השני. לבוש שחורים היה. כובע שחור וגדול על ראשו, זקן כהה ועבות.
הוא לא היה מבוגר, חשבתי, אבל כבר הספיק ליצור משפחה כל כך גדולה. והרי זה מובן – הוא אינו עובד, אינו משרת בצבא. אדם חסר חובות ורווי זכויות. אדם שיודע לקחת אבל לא יודע לתת בחזרה.
אומרים שלכל אחד מ'איתנו' יש ילד נוסף כזה שהוא מממן.
הבטתי בילדיו, שאחד מהם הוא בני, שאחת מהן היא בתי, אך לא רציתי בהם כלל. והוקל לי כשעזבו.

אינני שונא אף אדם ואינני שופט אף אדם. ובוודאי שלא את אחי היהודים.
גיס חמישי מסתובב בקרבנו ואין שעה מתאימה יותר לשמור על האחדות. אחדות העם.
"בני דודינו" אינם חשים כבני משפחתנו ושום חג או חגיגה לא יקרבו בינינו. לא קירוב נפשות אלא קורבן נפשות היא דרכם.
אנחנו פה והם שם אלא שחלקם גם פה, לידנו. וחלקם גדל ורב כל שנה עד שלבסוף יקיפו אותנו מכל עבר, כטבעת חנק אנושית ולנשום כבר לא נוכל.

שאפתי אוויר בחזקה. מחשבות ארורות שלא מניחות לי.
וכבר התחיל ממש להחשיך וקרני אור בודדות הגיעו להם ממערב והאירו פיסה מכר הדשא שהתחמקה מצל הברושים.

שני בני נוער עברו לפני. לא רחוקים מגיל מצוות, שכולי ספק אם חגגו, וכבר סיגריה זולה בולטת מפיהם.
ומהפה הזה יצאו מילים. מילים שאינני מבין אך יודע מהיכן הגיעו. מילים קרות כקרח ממקום רחוק וקפוא ואכזר.
והנה הם כאן. כאן, היכן שחם. וטוב. וטוב משם.
אך ליבם לא כאן. ונשמתם לא כאן. ועיניהם מביטות צפונה ומי יודע מה אמרו ואולי דיברו עלי ולכן הם צוחקים.
הם המשיכו ולשמחתי כבר לא ראיתי אותם.

החושך נחת סופית והחלטתי לקום סוף סוף ולעזוב.
מישהו צעד מאחורי כאשר צעדתי אני, בשביל הסובב את הפארק.
הבטתי אחור אך לא הצלחתי לזהות את תווי פניו. הוא היה כהה עור וכהה פנים וכהה ידיים והתאורה החלשה לא יכלה לעזור לי לעמוד על טיבו. וכבר עמדתי על המשמר.
גבר צעיר היה, אך האם מעדות המזרח? האם אתיופי? אפריקאי הוא?
ובעצם מה זה משנה? דקירות, פשע, אונס, שוד. העבירות מתחלפות אך העבריינים מאותו סוג הם. תמיד אותם הפרצופים, אותם שמות המשפחה.
ואינני מכליל, כי יש ויש, אבל את האמת כולם יודעים וכך זה בכל מקום. היכן שהעוני, המשפחות הגדולות, התרבות המתפתחת ועוד לא מפותחת – שם צומחים הם. אולי אפילו אין להם ברירה, איני יודע.
אך הבחור מאחורי הגיע ממקום כזה, את זאת ידעתי.
והוא צעד במהירות. והפער הפיזי בינינו הלך וקטן.
חשתי פחד והתחלתי להאיץ את צעדי, ללא הועיל. המרחק רק הלך והצטמצם והנה הוא כבר פה, דורך באותה משבצת כמוני. כל כך קרובים היינו פתאום.
והסתובבתי לעברו בבהלה אך הוא חלף על פני. אף לא הביט בי.

מועקה הייתה בבטני בדרכי חזרה.
חשתי דאגה, צער, כמו אכזבה.
יותר מכל חשתי בודד.

אפילו בפארק כבר לא אוכל יותר לשבת ולהירגע.
כעסתי. הלילה ירד.