כבר תקופה שאיננו כאן.
כבר תקופה שאנו פותחים את היום ומסיימים אותו באותה מיטה, באותה מדינה, אך לא זו שגדלנו בה. לא זו שהתחנכנו על ערכיה. לא זו שנרצה לתת בה שורשים ולהגדיל שבטנו.

בעינינו, טובים אנחנו. טובי הבחורים והבחורות.
עמודי התווך הניצבים בין האנשים ואוחזים בתקרה המתפוררת מליפול על ראשם.
עושים זאת באדישות מה. כטבע. כדרך.

אלא שהניצבים לצדנו, אינם לצדנו.
אינם מכירים ואינם מוקירים ואין מי שיביט ויראה ואין מי שיאמר ואין מי שיודה.
ולא ביקשנו. ולא רצינו זאת.
העול הוא שלנו ונישא אותו על כתפינו כי זו ארץ והיא לנו.
או שמא?

כבר תקופה שהמשא הולך וכובד. המטען שעלינו, עצום הפך. והמטען שבנו.
ולא נרגיש עוד עם חפשי בארצנו. ולא נרגיש עוד עם, כי אם זרים.
וחלקנו מביטים אל האופק וצדים אפשרויות. אך מוגבלות הן.
וחלקנו אימצנו את השנאה לחיקנו. אך נשנא את עצמנו.
ובחלקנו כבר אחז הייאוש. ותשובה לא נמצא.

ואולי עוד תקווה? ואולי אדם ואיתו השינוי? אך מהיכן יבוא והיכן הוא?

ואנו פוחדים לעזוב. ומחזיקים בה. בתקרה.
התיפול?
ואולי כלל לא. ודבר אין בידינו.
ובחלקנו כבר אחז הייאוש. ותשובה לא נמצא.