זה סיפור על צייר.

צייר אחד שניסה למצוא את הצבע שלו וידע שבלעדיו הציורים שלו אף פעם לא יהיו שלמים.
שלא משנה כמה הנפות מכחול יצאו מידיו – משהו תמיד יהיה חסר.

הצייר חיפש את הצבע הזה כמעט בכל מקום אפשרי.

הוא בדק בין קירות של בתים נטושים, בכתמי שמן שהופיעו בשלוליות לאחר הגשם ואפילו בכף ידה הימנית של אהובתו. אך היכן שלא חיפש, מתחת לכל אבן שלא הרים – לא עלה בידו למצוא את אותו הגוון. הגוון האבוד.

הוא לא ויתר, אך הייאוש הלך וגבר, כמו טיפה קטנה שמצטרפת לטיפה אחרת ולעוד טיפונת ולעוד אחת עד שלבסוף הן זורמות בנהר אחד, שוצף וגואש, שאינו מותיר סיכוי לאיש ונוגס משפות האדמה עוד ועוד גרגרים. הוא לא ויתר, אך הרצון שלו הפך כבר לאויבה של היצירה, של המוזה- הלא הוא ההרגל.

וכך, בדיוק כששביב התקווה האחרון כבר עמד להתנדף כאבק המסולק ביסודיות, חלם האמן חלום.

ילדה קטנה, אוחזת מכחול ולובשת שמלה עמדה לה שם, בכיכר העיר, בצל הפסל הגדול של האמן. הצייר התקרב לעברה, לבוש בד לבן, וראה כי כל צבעי הקשת מופיעים על שערות שרביטה. עיניו תרו אחר הצבע החסר, הצבע שמטריד את שנתו כבר חודשים אין ספור, אך הוא לא הופיע שם. רק כאשר נשא את עיניו לעיני הילדה הוא הבחין בו, והתוודה לו בפעם הראשונה, כשהוא חבוי בעיניה העגולות.

כמה יפות היו הן וכמה יפה היה הגוון. הוא שאל אותה אם יודעת היא ממי קיבלה את גונית מאורותיה, אך כל מה שעשתה היפה הוא להרים את ידה מעלה, אל על אל על, וליישר את אצבעה. בדיוק מעל ראשו של האמן.

מהופנט הוא הסתובב, עוקב אחר כיוון הצבעתה.

הוא ראה שהרחק מאחוריו, יוצא כמנצח מבין עצי הג'ונגל הסבוך, מתנוסס לו הר. היה זה הר גבוה וחזק שלא ציפה שילדה כה קטנה תעז להצביע לעברו. וכשהתקרב האמן אל הילדה, שעוד החזיקה את ידה באוויר, הוא ראה שבאותם העיניים המכשפות השתקפה לה כעת הפסגה.

כשהתעורר, לא הצליח הצייר לשחזר את טיבו של הגוון.

אולם, מראו של ההר, המוכר כל כך, לא עזב את נפשו. עוד לפני שלגם מהקפה או טעם מפת הלחם ששכבה לה ערומה על צלחתו, ידע האמן מה עליו לעשות ולאן הוא צריך להגיע כדי להשיג את מבוקשו.

הוא יצא, השכם בבוקר, סוחב ציוד דל על גבו המנומנם.

כבר מזה זמן רב לא צייר אף ציור, לא השלים אף יצירה, חשב בליבו. המכחול, שהיטלטל בתיקו יחד עם שמיכה ומעט מזון, יונף אולי, סוף סוף, בפסגה, כמנצח, מביט על כולם מלמעלה. ושם, ראה האמן בדמיונו וחייך, הוא יטבל בצבע אחד שמעולם לא הרגיש את מגעו.

הדרך הייתה קשה בלשון המעטה.

ככל שהצייר נכנס לפאתי היער, הפך האחרון סבוך יותר ויותר, כאילו מנסה להתגונן ולשמור על משהו שהיה יקר לו מכל. ענפי העצים המציקים והלוחצים, לא עשו דבר כדי למנוע את נוכחותו המתגברת של חום השמש. האמן נקרע בין ההחלטה להשליך את הסוודר שלו מפאת החום או להותירו, כמגן על עורו העדין מציפורני העצים החדות או מהקוצים שארבו בכל פינה. כשענף אחד, ערמומי במיוחד, קרע לבסוף את שרוולו השמאלי כליל, החליט האמן לוותר על הסוודר ונותר בחולצה פשוטה, לבנה, שכבר הבינה שלא תחזור לארונה כפי שיצאה ממנו.

זמזום הטריד את אוזניו של הצייר ואחת הדבורים הגדולות שראה בחייו הופיעה לנגד עיניו, מתוודה כאחראית לרעש. הוא ניסה להתחמק ממנה, אך היא עקבה אחריו בהתמדה, עד שמצא עצמו ממש בורח מפניה, רגליו רודפות אחת אחר השניה.

אבן אחת, שהשתכנה לה, רק לא מזמן, לצד הדרך, הוערה משנתה כשנעל העור פגעה בה. הצייר עף באוויר והיה אף נחבל קשות לולא אותה בריכת בוץ שבלמה את נפילתו. ספוג במי האדמה התרומם הצייר וניגב את פניו. חיוך של אירוניה ונחישות, שמצאה את דרכה ללבו, התנוסס על פניו.

הוא המשיך בדרכו, מורעל מתמיד, אך הותקף אימה בשנית כששמע את שעטותיו הכבדות של לא אחר מחזיר בר, הנקלע לאיזור.  בקפיצה אמיצה זינק הצייר לשיחים, נשרט, בידיו ובבטנו, רק כדי לגלות שחזיר הבר האימתני הוא למרבה ההפתעה בן חזירים קטן, הקרוב לודאי מחפש אחר הוריו. בדיוק כמו שהאמן מחפש אחר הגוון הנעלם.

ככל שהתקדם, הרגיש הצייר כאילו כל היצורים החיים וכן כל הצמחים והסלעים שחיו בג'ונגל הזה, מתנכלים לו. ביצי ציפורים התרסקו על ראשו, נופלים מגובה רב ומתיזים לכל עבר. חרקים מסוגים שונים עלו עליו ונמחצו על בגדיו או תחת רגליו. ואפילו הפרחים והעלים הצליחו, אלוהים יודע איך, להידבק לכל גופו. הוא הרגיש מטונף ומגעיל, ובדיוק כשהחל להרגיש מותש לחלוטין, נגלה מבין צמרות העצים מראה הפסגה שהייתה כעת קרובה יותר מתמיד. קורצת לו.

הוא החל לרוץ בכל עוזו. לרוץ ולרוץ ולרוץ. ובשארית כוחותיו, מתנשף כולו, שרוט, מזיע ומלוכלך הגיע לבסוף לפסגה.

עיניו של האמן התרחבו ופיו נפער כשהביט סביבו, על חלקת האדמה הקטנה והבין שהיא ריקה לחלוטין. פיסת חול סתמית שאין ביכולתה לעזור לו או לפתור את בעיותיו בשום צורה. הוא התיישב על אבן קטנה והחל לצחוק במרירות ממצבו העגום. הוא לא הבין מה חשב לעצמו כשקיווה לפגוש בגוון דווקא במקום שכוח זה. עד מהרה הפך הצחוק החיוור לבכי מרורים. הדמעות זלגו וזלגו והצייר לא ידע את נפשו מצער.

לאט לאט, החל האמן להירגע. כשפסק טפטוף עיניו לחלוטין ונשימתו התייצבה, הוא הביט אל רגליו וראה כי זרם דק, זרם דמעותיו, נזל לו לאיטו לכיוון קציה המרוחק של הפסגה. הוא התרומם במתינות והחל לעקוב אחר מי המלח. מימי יגונו.

תוך מספר צעדים הגיע האמן לצידה השני של הפסגה. בצד הזה, הוא הבחין מיד, לא הייתה הפסגה גבוהה כלל וכלל. ואם לא היה די בזה כדי להכעיס את נפשו, הרי שגם שביל מסודר, רצוף אבנים קטנות ואדומות ובעל מעקה של חבל, השתחל לו למטה. מוביל אל הפסגה בקלות ובקצרה. הפעם לא היה זה עצב, אלא כעס, שהחל להצטבר בבטנו של הצייר, אולם כשהשפיל את עיניו מטה, ראה שהוא כמעט דורך בשלולית שהצטברה לה שם, אליה התנקז לו הזרם הדק.

פניו של האמן החלו מאירים כשראה את השתקפותו במים. חולצתו הלבנה, שעברה יחד איתו את תלאות הדרך איבדה את צבעה לחלוטין. כל צבעי היער נתנו בה את מגעם ובערבוב גדול ושלם, הופיע לבסוף גוון אחד שולט. גוון שהשתקף מהחולצה אל השלולית ומשם לעבר עיניו של האמן. היה זה הצבע אותו חיפש, הצבע אותו ראה בחלומו והוא ידע והרגיש זאת מיד. הוא סחט את החולצה מעל השלולית והצבע מילא את המים בגל אחד.

שם, על קצה ההר, מביט על הבתים ועל האנשים מרחוק, אך בקרבה, ישב לו האמן, חיוך טיפשי שרוע על פניו ולבסוף נרדם.